Exhibitions    ╱    Videos    ╱     Other Works    ╱    Bio    ╱    Contact



Oi Va’avoi
Rosenfeld Gallery, 2008


בסרט גפילטעפיש שקדם לפסל ואשר ממנו התפתח הדימוי, אני מצלם את אימי מכינה את המתכון ובכל פעם שהמצלמה עולה אל פני, אני מופיע במקומה כשהתוכי על הכתף וברקע טפט עור נמר. אפשר לראות התוכי כשארית של טבע, טבע מנוון, מבוית, תקוע בתוך השפה. התוכי הוא גם הציפור המפוחלצת - האימא המפוחלצת של נורמן ב"פסיכו" של היצ'קוק. גם שם נושא הבן את קולה של האם ואפשר ללכת עם  הצ'קוק גם ל "צפרים" בתפקיד ההדמיה של מנגנון מנטאלי בסרט הנושא שם זה. בסוף הסרט אני מראה אוסף של פיספוסים בהם נראה התוכי מפריע לי בצילומים. בשוט האחרון הוא מנקר את האוזן ומוציא אותי מאיזון. אולי זה הרגע ממנו אפשר להתחיל לעשות את הסרט. כשאנחנו רואים וידאו ארט אנחנו נכנסים לחדר ההקרנה והסרט כבר התחיל. אנחנו רואים עד הסוף ואחר כך רואים מההתחלה עד הרגע בו התחילה הצפייה. כך יכול סוף הסרט להיות גם נקודת הפתיחה שלו למי שנכנס ברגע המתאים.
הפסל הוצג לראשונה בתערוכה "אוי ואווי" שמאחוריה זעקה אשכנזית הקשורה באיזה חורבן.
הוא הוצב בחלון הראוה של גלריה רוזנפלד ברחוב דיזינגוף בתל אביב. מי שעמד מחוץ לחלון ראה את הדמות מחייכת  אל התוכי. מי שנכנס לתערוכה ראה שמאחורי הגב אני אוחז בסכין ועומד לשחוט אותו. בניגוד לנימרוד שהולך לצוד עם הבז אני בוגד בציפור שלי. בניגוד לחומר הטהור ממנו נעשה נמרוד(אבן ריחים עתיקה. אבן חול נובית),  הנימרוד שלי חלול, עשוי חומר זול - חומר של פחחי רכב, הוא מזייף באופן עלוב פעולות של פיסול קוביסטי ובניגוד לגוון האבן המקורי זה פסל צבוע( החלק היחיד שאינו צבוע הוא התוכי) הפסל הוא קריקטורה של האשכנזי שעומדת מול האידיאל של הצבר של דנציגר. הוא קריקטורה של פעולה פיסולית מול הפיסול הווירטואזי שלו.